כוחו של המנח הנטרלי !

בתנועה אוניברסלית, שהיא המודל מותאם למטפלים שפיתחתי מתוך פילאטיס-תרפיה , אני נותנת המון מקום ומשמעות למה שנקרא: "מנח ניטרלי".

זהו מיקום אנטומי של הגוף, שברוב המקרים פיזיוטרפיסטים ומורות רבות משתמשות בו כאלמנט גופני בלבד, אבל אם נרחיב את ההתבוננות בו נגלה שמתרחשת בו פעולת "רי-סט" אדירה לכל מערכות הגוף, כולל מערכות וויסות רגשי.

לאותו מנח נטרלי קסום אפשר להגיע דרך הגוף, הוא בנוי מתנועה של מרחבי גוף פנימיים של והוא יעיל נעים ופשוט למדי.

במנח הנטרלי יש את הפוטנציאל המלא והגבוה של עצמנו - רגע לפני תנועה. רגע לפני פעולה בעולם הזה. הוא מתקיים אצלנו בעמוד השדרה , והוא מתקיים אצלנו באגן ובעוד כמה מקומות, וכדי להגיע אליו אנחנו נדרשים לפעול בריכוז, וליצור פעולות עדינות של שליטה וארגון.

ההנחת היסוד היא: כשנדע להגיע אליו דרך הגוף שלנו , נדע להעזר בו גם במערכות יחסים בחיינו. בזמן תירגול של המנחים הללו, המוח מזהה את תחושת הניטראלי ומתייק אותה בזיכרון שלו ב"תיקיית כלים לתמיכה" (תיקייה שהרגע המצאתי לה שם), והיא הופכת להיות כמו מפת-על שמראה לו את הדרך חזרה לקו ה"0", ל"הגדרות המקור", והוא שולף אותה כשצריך לווסת ולארגן תגובות.

אני מתייחסת אל הניטרלי כאל מצב "0" שדרכו אפשר לרשום אצלנו במוח את חוויית ה"ריק".

ה"ריק" הוא מצב שבו הכל אפשרי , זהו המצב שבו יש 100% פוטנציאל מימוש לכל מה שנבחר לעשות או לכל כיוון בו נבחר לנוע בחיינו. לא המצאתי שום דבר חדש, גם הבודהיסטים מעריכים מאוד את "הריק", לרוב הם משתמשים במדיטאציה כדרך להשקטה של המוח, של המחשבות והתגובות, שימוש במנטרות, או מה שנקרא היום "מיינדפולנס". אני מלמדת איך אפשר להגיע אליו דרך אירגון של הגוף ומערכת העצבים, וכמה זה פשוט ונגיש לנו .

רובנו נולדים עם 100% פוטנציאל התפתחות ו 0 דפוסים מעכבים - טבולא ראסא. אל תוך "הריק" הזה, החיים מתחילים לזרום, וחוויות מתחילות להצטבר. זה קורה במפגש עם ההורים שלנו , החברה שסביבנו, הגיאוגרפיה שבה אנחנו גדלים. זה האופן בו דפוסים הולכים ויוצרים את מי שאנחנו . במצבים גדושים במיוחד כמו ילדות מורכבת או טראומטית, אותו "ריק" נעלם לחלוטין וחוויית חיינו הופכת לדחוסה כואבת ולא נעימה. ואז כשאין אזורי שקט פנימיים, או אזורי "רי-סט" תודעתיים - הקושי הולך ומציף ואז ניתוקים ודיסוציאציות מחליפים אותם והופכים לאזורי הבריחה הכי יעילים.

מנסיוני בעבודה עם טראומה מצאתי שחיבור למנח הניטרלי דרך הגוף יעיל מאוד. לפעמים התבוננות ברצף המחשבות ש"טס" להןם בראש הוא בלתי-נסבל עבורן , וגם תחושות הגוף הן לא ממש "חגיגה", כי הגוף, (אם לא נלמד אותו משהו אחר), יעלה בעיקר תחושות לא נעימות.

ה"0", אותו מצב ניטרלי, הוא בעצם נקודת התחלה שעוזרת לנו להבין איפה אנחנו נמצאות על רצף החיים גם ברובד הרגשי.

קל יותר להבין את החיבור הזה , אם נחשוב רגע על רצפים דואליים כמו : חום קור, פתוח סגור, כעס שלווה, שמחה עצב או כל ערך דואלי אחר. תציבו כל אחד מהם על קצה הרצף , ותסמנו את קו האפס באמצע. ככל שנתקרב אל ה-0, נוכל לקיים את שני הערכים ("גם וגם"), ככל שנתרחק ממנו , נחוש ונפעל על ערך אחד בלבד (TUNNEL VISION). נקודת האמצע עוזרת לנו לדעת איפה אנחנו עומדות על הרצף האם אני נוטה לקצה אחד בלבד, או שאולי אני חופשיה לנוע לעבר הקצה השני.

דוגמה נוספת, בסיטואציה מול בנהזוג שלי שתמיד מכעיס באופן שהוא מסדר את המדיח , האם אני מצליחה לזכור לווסת את עצמי ולהישאר קרובה למרכז של עצמי ? האם אני אכעס מתוך דיבור? אכעס מתוך צעקות? אכעס כעס שהופך לשנאה וזעם?

מי מהתגובות הללו קרובה יותר לקו ה-0?

הכרות עם אזורים ניטרליים יש בה כוח אדיר , שווה להשקיע ולתרגל אותה . היא מאפשרת השהיה, וויסות ובחירה, ורק אז תגובה ויציאה לפעולה.

אמן על כולנו !